בתור אחת שסבלה מחרדה חברתית, אף פעם לא היו לי הרבה חברים. תמיד הייתי מוצאת חברה אחת או שתיים ודרכן הייתי מכירה עוד אנשים אבל לא באמת מתחברת אליהם. הרבה פעמים הרגשתי שהחברות הזו לא אמיתית ושאותן חברות לא מתייחסות אלי כחברה טובה שלהן, אלא שאני איפה שהוא במקום אחרון ברשימת החברות שלהן.
מסתבר שאני לא הייתי לבד בתחושה הזו. מחקר שנערך באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס ופורסם ב- Journal of Abnormal Psychology, הראה שאנשים שסובלים מחרדה חברתית מעריכים את החברויות שלהם כגרועות יותר מאשר אלו שלא סובלים מחרדה חברתית. וגם כגרועות יותר מאשר איך שהחברים שלהם מעריכים את הקשר.
מסתבר שהתחושה הזו לא לגמרי מוטעית. החברים אומנם לא חושבים שהחברות גרועה, אבל הם בהחלט מבינים שהיא שונה מחברויות רגילות ולעיתים הם גם מבחינים שהחבר (עם החרדה החברתית) פחות דומיננטי בקשר.
לצאת מהמעגל ללא מוצא של החרדה חברתית ובדידות
לדעתי, גם כאן נמצא מנגון הגנה שעובד הפוך על הפוך ומכניס אותנו למעגל ללא מוצא.
מהנסיון האישי שלי, הכל התחיל כשהייתי ילדה קטנה ונפגעתי מאד מהחברה הכי טובה שהייתה לי. יום אחד היא אמרה לי שהיא לא רוצה להיות חברה שלי יותר והלכה (תרתי משמע…) להיות חברה של מלכת הכיתה. באותו הרגע לא ידעתי איך להתמודד עם זה ומה לענות לה. הפתרון היחידי שמצאתי היה להבטיח לעצמי שיותר לא אהיה חברה של אף אחד ולא אאפשר לעצמי להיפתח באמת לאנשים. באותו הרגע נוצרה בי האמונה שאם אהיה חברה טובה וקרובה, בסוף יבגדו בי ויעזבו אותי. כל זה נוצר כדי לשמור עלי לא לחוות שוב את הפגיעה הזו.
במשך השנים לא ייחסתי חשיבות לארוע הזה אבל הנדר שנדרתי נצרב בתת-המודע והופעל בכל פעם שפגשתי אנשים חדשים. תת-המודע שלי לא נתן לי באמת להתקרב ולהיפתח לחברויות חדשות. למרות שבצד המודע שלי כן רציתי.
כך נוצר המעגל הסגור הזה: פחד מלהיפגע מהחברים יוצר סגירות וריחוק שמתרגמים למחשבות ומעשים. למשל, אני לא אתקשר לחברה כי אין לי מה להגיד לה. החברים מרגישים את זה וגם קצת מתרחקים ואז אנחנו נפגעים ושוב עולה הפחד מלהיפגע ושוב עוד יותר סגירות וכן הלאה.
החדשות הטובות הן שאפשר לטפל בצד הזה של החרדה החברתית ולהפסיק את המעגל הזה. אפשר לזהות את המקור לקשיים בחברות לסלק את הנדרים ולהחליף את התוכנות המגבילות בדרכי פעולה טובות יותר.
